<h1>תוספות רבינו פרץ — יומא</h1>
<h2>דף כז.</h2>
[יומא ס"ח ע"ב] שינה הוא דלא הא מיכל אכלי. וא"ת תיפוק [לי] דאסור בהן משום כלאים. ואומר רבינו תם דכיון דניתנו כלאים לידחות אצל בגדי כהונה אין בלבישתן משום כלאים כלל אפילו שלא בשעת עבודה. והא דאמרינן בפ"ק דערכין קמ"ל אימת (ד)אישתרי כלאים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי, הכי פירושה בבגדים שהוא לובש בשעת עבודה, הני אפילו שלא בשעת עבודה שרו, אבל בגדים שהוא לובש שלא בשעת עבודה, הני לא אישתרי כלל. וא"ת אם כן מאי פריך בסמוך מהצעה דבגדי כהונה ותיפוק לי משום כלאים, הא אמרן דלא שייך בהו כלאים כלל. וי"ל דכיון דהצעה לאו סדר עבודה היא. כה"ג לא אישתרי להו כלל אפילו בבגדי כהונה, דלא אישתרו אלא לבישה גמורה כסדר עבודה. והכי נמי אומר רבינו תם דכיון דאישתרו כלאים בציצית, אם לבשן בלילה נמי ליכא חששא, וכן אם לבשתן אשתו ליכא חששא משום כלאים, ואע"ג דאשה אינה חייבת בציצית אפילו למ"ד לילה לאו זמן ציצית הוא ופטור אם לבשן בלילה. והא דאמרינן גזרה משום כסות לילה רוצה לומר גזרה משום כסות המיוחד ללילה, [אבל אם אינו מיוחד ללילה] אפילו הצעה שריא כמו בבגדים שיש בהם ציצית מכלאים שכן דרכן נמי להצעה. ולא דמי לבגדי כהונה דאין דרך עבודתן אלא בלבישה ולא בהצעה. ומהאי טעמא פירש רבינו תם ריש התכלת הא דאמרינן התם א"ר זירא אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה, פירוש אין בה משום כלאים אפילו לבשן בלילה דלאו זמן ציצית הוא ואפילו לבשתן אשתו. והא דאמרינן (פי') בטלית פטורה מילתא אחריתא היא, כדמפרש התם, כגון הטיל למוטלת. פירוש הטיל ציצית מכלאים בטלית שהיה בה כבר ציצית. ודכותיה אמרינן לעיל איברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה וסודר אפילו בשבת. ופירשתי לעיל דאפילו בשבת מילתא אחריתא היא. הכי נמי אמרינן בההיא דתכלת.
[יומא ס"ט ע"א] ותיפוק לי משום כלאים. וקשה דלענין הנאה בעינן למימר דניתנו ליהנות גם שלא בשעת עבודה, דהכי בעי למימר גבי שמעון הצדיק. וצריך לומר דודאי גבי הנאה לב בית דין מתנה עליהן בכל לבישות המותרות, אבל גבי כלאים לעולם אסור. אלא לאו כנגד ראשיהן ש"מ. בפרק קמא דתמיד דחי הא מילתא, ותא שמע בתרא דפשיט מיניה דניתנו ליהנות בהן לא מייתי התם. אלא ש"מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ש"מ. וא"ת דבפ"ב קידושין אמרינן המקדש בבגדי כהונה במזיד מקודשת ומתחללין, בשוגג מקודשת ואינן מתחללין, משמע דלא ניתנו ליהנות במזיד שלא בשעת עבודה, דאם איתא דניתנו ליהנות בהם, במזיד נמי למה הן מחוללין. וי"ל דנהי דניתנו ליהנות בהן אפילו במזיד, מכל מקום דין הוא במקדש במזיד דמתחללין, שהרי מתכוין להוציאם לחולין. דלא דמי למקדש בשוגג דאין מתחללין מפני שאינו מתכוין לחללם בקידושין הללו, שהרי שוגג הוא. אבל במקדש במזיד דנתכוין לחללם אינו כמו לבישת מזיד דמותרת. אבל קידושי שוגג הן כמו לבישת שוגג ואין מתחללין.
<h2>דף כח.</h2>
[יומא כ"ב ע"א] הממונה אומר להם הצביעו. פירש רש"י הוציאו יד והממונה מוציא מפיו וכו'. וא"ת הממונה היה מוציא המנין מפיו אם כן היה מבין למי יכלה, ויבא הוא להפיל הפייס על כל מי שירצה. ע"כ צ"ל שאחר היה מוציא מפיו המנין, ומונין אחר שנטל הממונה המצנפת. והא איברים ופדרים וכו'. וא"ת והלא לא התקינו פייס לאיברים ופדרים [לתמיד] של בין הערבים אלא מי שזכה בו שחרית יזכה בו בין הערבים. וי"ל כיון דתקינו ליה שחרית, אותו שזוכה בו שחרית זוכה בו ערבית הוי כאילו תקינו ליה פייס. להאי גיסא. פירש רש"י דמקשה אהא דקאמר מפני תקלה שאירע נתקין פייס, והא להאי גיסא וכו'. ויש אומרים דפריך אהא דקאמר כיון דעבודת לילה הוא לא הוי חשיבא ולא אתו... משום הכי תקינו לה פייס דליתו. ופריך וכי משום תרומת הדשן לבד היה הפייס, והא עבודות חשובות של יממא תלויות באותו פייס, ואם כן אתו בשביל אותן עבודות חשובות, כגון לסידור המערכה ושני גזירי עצים. רצין ועולין בכבש תנן. וא"ת והא אמרינן בירושלמי דברכות המתפלל צריך שיהא רגליו רגל ישרה עקב בצד גודל, כדאשכחן גבי כהנים בשעת עבודה שהיו הולכים עקב בצד גודל, ואם כן היכי קאמר רצין בכבש. וי"ל דהכא ההיא שעתא לאו עיקר עבודה היא. ומיהו קשה ההיא דתמיד נשחט [פסחים ס"ה ע"א] דקאמר היינו זריזותייהו דאגב דרהטי (משרדי) [משתדי] דמא והיכי הוא מצי רהיט עקב בצד גודל. וי"ל דאה"נ דהוו רהטי עקב בצד גודל.
<h2>דף ל.</h2>
[יומא כ"ח ע"א] מתיא בן שמואל אומר האיר פני המזרח עד שהוא בחברון. מפרש בירושלמי כדי להזכיר זכות ישיני חברון. מתיא בן שמואל אומר האיר [פני] המזרח עד שהוא בחברון. פירש רש"י שמתיא בן שמואל היה ממונה, והיה אומר כך. וכן משמע בתמיד ומייתי לה בגמרא מתיא בן שמואל הממונה על הפייסות. ולא נראה לי דבגמרא מפרש לחד לישנא דמאן דקאי אאיגרא אומר האיר המזרח. והממונה מסתמא לא הוה סליק לאיגרא, מדקאמר אמר להם הממונה צאו וראו, משמע שהיה מצוה לאחרים צאו וראו, והאחרים עולים לאיגרא ואומרי' להם האיר המזרח. לכך נראה לי שמתיא אומר זה בתורת תנא כלומר מתיא בן שמואל אומר, כך היו אומרים במקדש האיר המזרח עד שבחברון. ולא מפרש מאן קאמר ליה אי מאן דקאי אאיגרא או מאן דקאי אארעא.
[יומא י"ז ע"א] תוד"ה ומר קא חשיב דרך וכו' דקיימא במזרח ומאן וכו' בצפון ולשכת טלאים בצפונית מערבית. ומ"ש ולשכת לחם הפנים מזרחית צפונית, נ"ב גיליון, וי"ל דלשכת הטלאים צ"ל אקצויי מקצי, דבתמיד אמר שהיתה בצפונית מערבית, ובמדות אמר שהיתה במערבית דרומית. אלא התנא רוצה להראות לנו אקצויי מקציא והכל אמת. אבל לשכת לחם הפנים דבמדות אמר שהיתה במזרחית דרומית, ובתמיד לא נזכר באיזה מקום היתה, מנלן לבדות מלבנו ולומר אקצויי מקציא. טוב לנו לומר דרך שמאל קא חשיב וקסבר כמשנת מדות. הראב"ד ז"ל. גיליון ע"כ. רב אדא בריה דרב יצחק אמר האי לישכה אקצויי מקציא. וא"ת אמאי לא משני אלישכת לחם הפנים הכי. וי"ל דלא שייך אקצויי מקציא. מדלא קתני במקצוע, כדקתני בלישכת הטלאים. תוד"ה והא אמר מר וכו'. ונראה לי לתרץ דמיש גמרינן וכו' הפנים נמי הוה מצי לשנויי וכו' בתוך העזרה היו אחת במקצוע מערבית צפונית של עזרה ואחת במקצוע צפונית מזרחית של עזרה שהוא דרומו של בית המוקד. ונ"ב ספר אחר, לשכת החותמות במקצוע מערבית דרומית דעזרה דרך ימין, ולשכת בית המוקד במקצוע דרומית מזרחית דעזרה. ולשכת לחם הפנים במקצוע מזרחית צפונית בעזרה כשתמנה. ונ"ב כך גירסת הראב"ד ז"ל בדברי התוספות. עד כאן. שם באותו דיבור. ומסתמא העזרה גדולה יותר מבית המוקד. ונ"ב גיליון, ועוד דדוחק לומר דלשכת בית המוקד היתה בעזרה, שהרי תנא קרי לה לשכת בית המוקד, משמע שהיתה בבית המוקד. ועוד שהרי בסוף מתניתין דמדות ומייתי לקמן בשמעתין, דקא חשיב שש לשכות היו בעזרה, ולא קא חשיב הני. הראב"ד ז"ל גיליון. ע"כ.
<h2>דף ל:</h2>
[יומא י"ד ע"ב] ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן פייס השני. תימה מאי פריך מהאי משנה, על כרחך לא מיתניא האי על הסדר, דהא קתני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי, ודישון מזבח הפנימי היה קודם השחיטה. ויש לומר דמכל מקום פריך שפיר, דהא (מזבח) דאית ליה להאי תנא דפייס דנרות קודם לקטורת, דאם איתא דקטורת קודם, לא היה לו לעשות פייס מנורה בפייס שני אלא היה לו להמתין עד פייס רביעי. אלא ודאי מדפייסו ליה (כיון) ש"מ דס"ל דנרות קודמות לקטורת. ומיהו קשה כיון דדישון מזבח הפנימי היה קודם שחיטה, למה היו מקדימין מי שוחט מי זורק מי מדשן. ויש לומר משום דמיד לאחר תרומת הדשן שהיא תחילה לכל עבודות היו עסוקים בתמיד לבקרו ולהתעסק בו, לפיכך היו מפייסין בו מי מעלה איברים לכבש. וי"ג כהנים היו בפייס השני חוץ מדישון המזבח והמנורה, ולפיכך היו מפיסין מי שוחט מי זורק, שהן עיקר עבודת התמיד. דתנא לא ייטב. פירוש כולן. ואחר כך יקטיר אלא יקטיר ואחר כך יטיב. שני נרות. ועל כרחך צריך לפרש הכי. דאין לומר ואחר כך יטיב כולן, דאם כן במאי מפסק להו. דהא בקטורת ליכא למימר, דהא אמרת יקטיר והדר יטיב כל הנרות. ובדם התמיד ליכא למימר דהא לעולם דם התמיד קודם לקטורת.
[יומא כ"ה ע"ב] איבעיא להו מי מקבל שוחט וכו'. אבל הא לא פריך לא שוחט ולא זורק מקבלים אלא כהן אחר מקבל. דאם כן חסר כהן אחד במשנתנו, דהוה ליה למיתני מי שוחט מי מקבל מי זורק. וא"ת תפשוט דעל כרחך זורק מקבל, דאי שוחט מקבל אם כן הא דקאמר לקמן בפרק אמר להם הממונה קירצו ומירק אחר שחיטה על ידו, דמשמע דביום הכיפורים היו צריכים לזה משום דכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן גדול, אי שוחט מקבל, בכל יום נמי צריך אחר למרק השחיטה. וי"ל דאין הכי נמי דבכל יום נמי היה צריך אחר למרק כמו ביום הכיפורים, והא דתני (בו יום) [ביום] הכיפורים משום רבותא נקט דסד"א דאפילו מירוק לא יהא כשר אלא בו קמ"ל דשרי באחר. אי נמי דבשאר ימות השנה לא היו צריכין מירוק, משום דכהנים זריזין הן לקבל הדם קודם שישפך לארץ, אבל ביום הכיפורים לא היו רוצים להטריח כהן הגדול כל כך משום חולשא, לפיכך היה אחר ממרק. וקיבל המקבל ובא לו לזרוק. יש מפרשים זורק מקבל, מדלא קתני ונותנו לחבירו לזרוק. אבל מוליך לא קא מיבעיא ליה מי מוליך, דפשיטא ליה דהזורק הוא המוליך. כיצד דרך עילויו. פירש רש"י הראש והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות והעוקץ והרגל ושתי הידים. ולא נהירא, שהרי משמע דלא פליג רבי יוסי אתנא דמתניתין אלא בחזה וגרה. לכך פירש ר"י דגרסינן עוקץ ורגל (קודם) [אחר] שתי ידים. והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף. לגירסת רש"י איני יודע מאי פריך. וצ"ל דפריך הכי, אלמא ירך וכתף מעלי מחזה וגרה, מדקרי להו נתח טוב יותר משאר איברים.
<h2>דף לב:</h2>
[יומא כ"ו ע"א] מעולם לא שנה אדם בה. יש במדרש טעם שיש לאדם לדחוק את עצמו להיות בעל ברית, לפי שדומה אותה מצוה לקטרת כדאמרינן בשעה שמל אברהם את עצמו ואת בני ביתו ירד הקב"ה לשם, אמרו לו מלאכי השרת ומה לך לפנות אל גבעות הערלות כלומר מקום מטונף הוא מפני הערלות. אמר להם חביבים עלי כקטורת. דבחד קרא כתיב גבעות הערלות, ובחד קרא כתיב גבעת הלבונה וילפינן מהדדי. ולכך מנהג שלנו שלא ישנה אדם להיות [בעל] ברית משני תינוקות לאחד. כדאמרינן גבי קטורת שלא שנה בה אדם. עולה נמי כתיב וכליל על מזבחך. ואם כן הוה ליה נמי לפייס חדשים לעולה. ומשני לא שכיח קטרת. ומסתברא וכו' כך פירש רש"י. ולפי זה לפי המסקנא משמע דלא מעתרא. והקדוש הרב ר' ורדימוס פירש הא שכיחא [עו]לה, שכל הרוצה להתנדב עולה הרשות בידו. ומשום הכי לא היו מפייסים חדשים, דבלאו [הכי] אם רוצה יתנדב עולה ויקריבנה ויעשיר. [ו]לפי זה לפי המסקנא בעולה נמי מעתרא. ולמאי דס"ד מעיקרא נפישי להו פייסות וכו'. וא"ת לפי המסקנא נמי נפישי פייסות, שהרי היו מפיסין שתי פעמים ביום משום קטורת. [וי"ל] הא אוקמינן דבשבת איירי אבל בחול מי שזכה בשחרית זכה [בין] הערבים. והא דתני שלא שנה בה אדם מעולם, צ"ל מיום לחבירו. אבל ביום אחד מי שזכה שחרית זכה בה נמי ערבית. [מי] מעלה איברים מן הכבש ולמזבח. ופירש רש"י דכהן אחד היה שמעלה אותם. ולא נהירא, דמשמע בסמוך דצריך ששה כהנים. לכך נ"ל דכשם שהיו ששה כהנים להעלות איברים לכבש כך היו ששה כהנים להעלות מן הכבש למזבח.
<h2>דף לג.</h2>
[יומא מ"ד ע"ב] נתפזרו לו קב גחלים. הקשה רבינו נסים גאון היאך אפשר דמאבדן בידים, והלא היו קדושים בכלי שרת, כדאמרינן (לקמן) הקומץ והלבונה והגחלים שנגע בהן טבול יום במקצתן פסל את כולן, אלמא קדושים הם בכלי שרת. ותירץ רבינו תם דכלי שרת אינן מקדשים אלא לדעת, ולא היה בדעתו לקדש אותו שהוא מיותר. ומיהו קשה דאמרינן בפרק לולב וערבה, אפילו תימא כלי שרת מקדשין שלא לדעת. ותירץ רבי' [נסים] דההיא דלקמן איירי בגחלים שבמחתה של יום הכיפורים, שבה היה מכניס ולא מאבד ממנה כלום. אי נמי מחתה של זהב שבכל יום שהיה מערה בה היתה כלי שרת, אבל המחתה שהיה חותה בה לא היתה כלי שרת. והכי אמרינן בירושלמי גחלים מאי. פירוש מפני מה פוסל את כולם, כיון שאין כולם צריכים לכלי שהרי מפזר קב לארץ. א"ר בון בגחלים של יום הכיפורים, שבמה שהוא חותה הוא מכניס. אבל של כל יום לא כדתנן נתפזר לו קב גחלים מכבדן לאמה, ואיתמר נמי מפני שנזקקין לכלי שרת והיינו מחתה של זהב דיום הכיפורים, אבל אותה כף של כסף שבכל יום לא היתה קדושה בקדושת כלי שרת. והוא הדין נמי דהוה מצי למימר בשל זהב של כל יום. גלדה דק. פירוש דופנה ושוליה, לפי שהיה צריך להוליכה בידו אחת. ניאשתיק. פירש רש"י טבעת וכו' שנאמר ונשמע קולו וכו'. ולא נהירא, דהאי קרא כתיב גבי פעמונים ורימונים שבשולי המעיל סביב. לכך נראה כמו שפירש הערוך, נשתק כמו נרתק, כיסוי. שלא יכוה פניו משום הגחלים, לפי שהיה נושא בשתי ידיו באחת המחתה ובשניה הכף, ולא היה יכול לשום ידו כנגד פניו להגן מפני החום. אבל בכל יום לא [היה כיסוי] שהיה יכול ליתן ידו ל[פני] פניו, לפי שלא היו כלום ביד השניה.
[יומא מ"ז ע"א] הוציאו לו כף מלשכת הכלים וכו'. משמע שהיה מקטיר הקטורת על הגחלים בתוך המחתה. ולא דמי לקטורת של כל יום שמערה הגחלים, דהתם הוי מזבח הזהב וטוב להקטיר עליו. אבל הכא דליכא מזבח היה מקטיר על המחתה, כדאשכחן גבי נדב ואביהו דכתיב ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטורת. וכן בקרח.
